בתחילה היו היהודים יכולים לנוע בחופשיות אל מחוץ לגטו, והגסטאפו הבטיח ליודנראט (מועצה יהודית) כי כך יימשך המצב וכי היהודים אינם צריכים להעביר את עסקיהם לגטו. ב-16 בנובמבר 1940 נחסמו כל המעברים בחומה שהלכה ונבנתה סביב הגטו. רק לבודדים, שעבודתם הייתה חיונית לשלטונות הכיבוש או שהחזיקו צו מיוחד, הותר לצאת את חומות הגטו. בתי העסק של היהודים בחלקים האחרים של וורשה נאטמו, ולאחר זמן מה עברו לידיים אחרות. נגזלו מן היהודים 1,700 חנויות מזון ובהן סחורות, וכן 2,500 חנויות אחרות על תכולתן.

יהודי ורשה סבלו מהתנכלויות אכזריות וגויסו לעבודות כפיים. הגטו היה נורא קטן ו-450,000 איש נכלאו שם. הייתה שמירה קפדנית ואלימה, היהודים "שחיו" שם נאבקו בעקשנות על החיים שלהם בגטו ורשה וניסו לשרוד ולא למות מחולי ורעב. הייתה צפיפות קשה מאוד: 6-7 נפשות בחדר.

מנות המזון היו שוות בערך התזונאי שלהם כעשירית מהערך הקלורי הדרוש ליום.

הפעילות הכלכלית בגטו ורשה הייתה מועטת עד כדי כך שהייתה לא חוקית, בייחוד בהברחת המזון לתוך הגטו. למרות ניסיונות המוסדות הקהילתיים היהודיים לעזור ליהודי גטו ורשה, מתו בגטו ורשה בתקופת קיומו יותר מ- 80,000 יהודים.

תנאי החיים בגטו היו קשים בשל :

 

הצפיפות הקשה –

שטח הגטו החדש על פי מדיניות הריכוז הנאצית ברבעים שסומנו לכך, היה קטן מדי בשביל להכיל את האוכלוסייה שנאלצה להצטופף. בוורשה למשל היווה הגטו רק 2.4% משטח העיר בעוד ששליש מאוכלוסיית העיר התגוררה בו (כ-450 אלף נפש). מצב זה החמיר עקב זרם הפליטים שנשלח לגטו וצמצום מתמיד בשטחו בעקבות לחץ הרשויות. צפיפות הגטו הייתה כזו קשה עד שהמשטרה היהודית נאלצה לכוון את תנועת האנשים ברחובות.כמו גם, הדיור לא הספיק; מספר האנשים בחדר נע בין לפחות 6-8 נפש ממשפחות שונות. היודנראטים (מועצה יהודית) וגופים שונים נסו לעזור בתנאי דיור הקשה, על ידי ניצול תחתית הבית (מרתפים) ועליות הגג של הבית., רחובות גדושים בבני אדם .

גזירות ועבודות הכפייה –

עבודות הכפייה שנדרשו היהודים לבצע, שברובן היו קשות ומשפילות. על היהודים הוטלו גזירות והם אולצו ואף נחטפו לעבודות כפייה בתנאים מחפירים, בתוך הגטו, או במפעלים מחוצה לו. היהודים הועבדו בפרך ורבים מתו מעבודות אלו.

רעב מתמיד-

–בגטו היה מחסור חמור במזון והוא התאפיין במידת סגירות הגטו, מספר תושביו, אופי האחראים, פעילות הגטו ופיקוח עליו. בגטו וורשה כ-80% מהמזון הגיע בהברחות. ההברחות התבצעו על ידי קבוצות של מבריחים משני צידי החומה מעל החומה ובתעלות תת קרקעיות ודרך בקיעים בתוכה. ההברחות נמשכו לאורך כל תקופת קיומו של הגטו ובנוסף להברחה המאורגנת פעלו גם מבריחים בודדים בעיקר נשים וילדים. הקצבה לאדם ליום הייתה 184 קלוריות ליום ובאיכות ירודה. הרעב גרם לתשישות, מחלות, מוות ועוד. אנשים מכרו כל שבידיהם בכדי לקבל מזון אך ככל שהזמן חלף כך לא נשאר דבר בידיהם והחלו תופעת גניבה, מריבות משפחות בנושא מזון ועוד. דרך נוספת להתמודדות עם הרעב הייתה בעזרת ארגוני סיוע שהקימו מטבחים ציבוריים ובתי תמחוי.

תנאי תברואה ובריאות גרועים –

בשל מחסור בסבון, בשל הצפיפות הקשה, חוסר תשתיות, בשל הקור העז והעדר אמצעי הסקה פרצו מחלות ומגפות שגרמו לתמותה רבה, מתים רבים לא פונו מהרחובות, דבר שגרם להתפרצות של יותר מחלות וזיהומים. הגרמנים שחששו שהמחלות ימשיכו להתפשט אף דרשו לחטא את הגטו, ואיימו שאם לא יחטאו הם יחסלו את הגטו. מלאי התרופות היה דל והוא הלך והתמעט :